“תמיד האמנתי שזכויות אדם הן מעשה ידי אדם ופירושו של דבר שבני אדם יכולים גם לבטל אותן.” אמרה מרגרט אטווד, הסופרת שכתבה את הספר The Handmaid’s tale, באחד הראיונות איתה והמשפט הזה ממצה את אחת הסדרות המבריקות שנראו על המסך שלנו לאחרונה, מבית היוצר של HULU (ערוץ סטרימינג).

זו סדרה שיצרה באזז מטורף עוד לפני שעלתה לאוויר ושודר הפרק הראשון, הודות לבחירה בעיבוד המסקרן לספר ובקאסט של כוכבים הכולל את אליזבת מוס (פגי אולסן ממאד-מן) בתפקיד חייה, אלכסיס בלדל מבנות גילמור וג’וזף פיינס.

אני מודה שלא קראתי את הספר (בינתיים) ולא ידעתי למה לצפות כשהתחלתי לצפות בה. למעשה, בהתחלה אפילו לא הצלחתי למקם אותה על ציר הזמן ולהבין האם מדובר בסדרה היסטורית או עתידנית וזו בדיוק הגאונות בה – היא אמנם מבוססת על תרחיש עתידני, אבל לא מדובר כאן בעולם פוסט אפוקליפטי של זומבים צמאי דם, מדובר בעולם שעלול להיות דומה באופן מפחיד לעולם שלנו, שבו אנשים מתחמקים מאישומי אונס כחדשות לבקרים וטראמפ נהנה לחתום על רגולציות הרסניות כלפי נשים.

ביקורת אודות הסדרה The handmaid's tale במגזין Fashion tails

בעולם של אטווד נשים הן רכוש, לא מדובר רק בחזרה אחורה לזמנים חשוכים, אלא הקצנה של המצב אפילו יותר: רוב הנשים מוגדרות כזונות בשל עברן ולכן חורצים את גורלן להפוך לשפחות של זוגות חשוכי ילדים. כבר בפרק הראשון מגישים לנו את הסצינה המטלטלת בה דמותו של ג’וזף פיינס מנסה לעבר את דמותה של פגי אולסן השפחה, כשאשתו יושבת על המיטה ואוחזת בידיה, כחלק מטקס מסורתי.

מעבר לכך שלשפחות אין עוד זכות על גופן, הן אינן רשאיות לקרוא, לטייל לבד ובוודאי שלא לעשות שום דבר מורכב מכך. הן עושות קניות של מצרכים בזוגות ומעבירות את שאר זמנן בביתם של האדונים שלהן.

בעולם הזה מוציאים להורג כל מי שלא עומד בקוד של החברה החדשה, כמו למשל גייז, רופאים (בדגש על אלו שביצעו הפלות) ומדענים. אין יותר מגזינים, אין יותר משמעות למילה הכתובה, אין יותר משמעות לאקדמיה. הכל סובב סביב הילודה, שכן כתוצאה מהמודרניזציה וזיהום האוויר, נשים הפכו להיות משמעותית פחות פוריות. מהסיבה הזו כל האדוניות העקרות תלויות ובמקביל גם בזות לשפחות שלהן.

ביקורת אודות הסדרה The handmaid's tale במגזין Fashion tails

הצפייה בסדרה הזו מטלטלת. מעבר לכך שזה מטלטל לצפות בסדרי העולם החדשים ויש שם סצינות גרפיות שלוחצות על כל הנקודות הכואבות, מטלטל עוד יותר לצפות בפלאשבקים שמציגים את התמוטטה של הדמוקרטיה: כיצד הנשים לפתע מפוטרות בבת אחת ממקום עבודתן, כיצד חשבונות הבנקים שלהן מתרוקנים וכיצד אוסרים על מחאות על ידי פיזור קהל באמצעים אלימים. החיבור הזה בין ההווה שלנו לבין השתלשלות האירועים בעלילה ממשיך להדהד גם הרבה אחרי שהפרק מסתיים ויש תחושה מעיקה שאולי גם לנו זה יכול לקרות, אפילו בימי חיינו.

גם מבחינה ויזואלית הסדרה מרהיבה: יש בה את החיבור אל העבר המגולם באמצעות המדים של השפחות והבתים הנוסטלגיים, לעומת העתיד שמתבטא בשוטים סטריליים ומסנוורים. כל משתפי הפעולה של המשטר החדש הם לובשי שחורים, כל השפחות לובשות גלימות בצבע בורדו ומצנפות לבנות, כל האדוניות לובשות כחול-פטרול מכף רגל ועד ראש. כל הצבעים בסדרה עזים ורק הצבעים של אלו שהוצאו להורג כמעט נטמעים בחומה שעליה הם נתלים. בחירת הגוונים אינה מקרית: האדום מסמל את הפוריות של השפחות ובכחול יש אמירה מלכותית, כמעט קדושה או בתולית.

הספר של אטווד לא בדיוק מבוסס על פרי מוחה הקודח, כי מבט בביוגרפיה שלה מגלה שהיא ביקרה בכמה תחנות בחייה שהיוו את ההשראה לכתיבת העלילה, כמו למשל איראן ואפגניסטן רגע לפני התפוררות המשטר הדמוקרטי ומערב ברלין בתקופה הסובייטית. עצם העובדה שהספר ממשיך לשמור על רלוונטיות עד היום וזכה לעיבוד טלוויזיוני מסקרן כל כך, מעיד על כך שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו שאלות קשות ולרוץ לקרוא אותו.

מבלי להיכנס יותר מדי לעלילה ולדמותה המבריקה של Offred כדי לא לספק לכן ספויילרים, אומר שבעיניי זו סדרה שלגמרי שווה את ההייפ שנבנה סביבה: היא מרגישה כמו אגרוף בבטן ולכן לא תתאים לכל אחת, אבל אני ממליצה לכל אחת ואחת מכן לנסות ולצפות בה בכל זאת. יש לה קצב טוב, הצילום והמשחק מצוינים, התסריט פוגע כאמור בכל הנקודות הרגישות שלנו והבחירה להעניק לאלכסיס בלדל תפקיד כל כך קשה היא לא מקרית, לדעתי יוצרי הסדרה לגמרי בנו עליה בתור הגולדן טיקט שלהם וצדקו, היא לא יכולה להיות רחוקה יותר מדמותה של רורי גילמור בסדרה הזו.

הסדרה זמינה ב- HOT HBO וב-HOT VOD, אל תפספסו אותה.